כשהעולם נכנס לשנות ה-30 של המאה, ישראל מתקשה לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות. בשנת 2015, כמעט 200 מנהיגי עולם התכנסו בפריז וחתמו על הסכם האקלים ההיסטורי שנועד להגביל את ההתחממות הגלובלית לפחות משתי מעלות צלזיוס. ישראל הצטרפה למהלך, אישרה את ההסכם בנובמבר 2016 והתחייבה ליעדים שנראו שאפתניים. אבל כעשור לאחר מכן, התמונה המצטיירת פחות מעודדת.
מה הבטחנו?
במסגרת החלטת ממשלה משנת 2021, ישראל התחייבה להפחית את פליטות גזי החממה שלה ב-27% עד שנת 2030 ביחס לרמות של 2015. לטווח הארוך, המטרה היא הפחתה של 85% עד שנת 2050. בנוסף, ישראל הצטרפה ליוזמה בינלאומית להפחתת פליטות מתאן ב-30% עד 2030.
בפועל, היעדים הישראליים נחשבו לנמוכים ביותר בקרב מדינות ארגון ה-OECD. בעוד האיחוד האירופי התחייב להפחתה של 50%, ישראל הסתפקה ביעדים צנועים שאינם כוללים אפילו התחייבות לאיפוס נטו של פליטות.
בזן – המציאות שבשטח
דוח המשרד להגנת הסביבה חשף פער מטריד: בקצב הנוכחי של יישום התוכניות הלאומיות, ישראל תשיג הפחתה של 12% בלבד עד 2030. זהו פער של יותר מחצי מהיעד אליו התחייבנו.
דוגמה מובהקת לפער הזה ניתן לראות במפרץ חיפה. למרות החלטת הממשלה לסגור את מתחם בזן עד סוף העשור, בפועל ממשיכה התעשייה הפטרוכימית לפעול. החברות במתחם נמצאות בין המזהמות הגדולות במשק הישראלי, ופליטות המזהמים באזור דווקא עלו בשנים האחרונות. יתרה מזאת, לאחרונה אושרה לבזן הקמת תחנת כוח חדשה, צעד שמנוגד לכאורה ליעדי האקלים הלאומיים ומרחיק אותנו מהמטרות שהצבנו לעצמנו.
החסמים
הסיבות לפערים מגוונות: היעדר חוק אקלים מחייב, אי החלת מס פחמן משמעותי, והתנגשות אינטרסים בין משרדי הממשלה. בעוד המשרד להגנת הסביבה דוחף לקידום יעדים שאפתניים יותר, משרד האנרגיה מתנגד לקביעת יעדי אנרגיה מתחדשת ברורים לשנת 2050. התוצאה היא שיתוק שמונע התקדמות משמעותית.
למה זה חשוב?
אי עמידה ביעדים עלולה לפגוע לא רק בסביבה, אלא גם במעמדה הכלכלי של ישראל. האיחוד האירופי כבר הודיע שלא יחתום על הסכמי סחר עם מדינות שאינן מיישמות את הסכם פריז, ומס גבולות הפחמן האירופי יכול להכביד על היצואנים הישראליים.